"אז מתי אתם כבר חוזרים?" ההודעה מהבהבת על המסך אחרי רצף ה"מה נשמע-מה קורה" הרגיל. אני מהססת לרגע,
"אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור.." האותיות נכתבות כמו מעצמן על המסך ובלון ירקרק נשלח לדרכו.
"למה? כיף לך..?"
ושוב היסוס, והרהור עם עצמי, כיף לי? טוב לי? אני חושבת שכן. אבל התשובה שנשלחת היא:
"לא רע לי ".
השיחה הזו מצטרפת לאוסף מכובד של שיחות דומות שמתנהלות ביני ובין אחרים על בסיס די קבוע.
האמת? ועוד איך כיף לי.
זה לא שהחיים נטולי דאגות, פשוט כאן, מהמקום שלנו, יש הרבה פחות מהן.
למה קשה לי להודות שכיף לי? מאיפה מגיע הקושי הזה?
אולי זה קשור לעובדה שמי שנשאר מאחור לא יודע ולא מכיר את מכלול הרגשות והתחושות המורכב שכרוך במעבר למדינה אחרת.
ואולי זה קשור לקלות שבה אנשים שופטים אחרים. נכון, אני לא עובדת פה. שנה שלמה שאני "לא עושה כלום".
"אז מה את עושה שם?"
"לומדת צרפתית"
"ומה חוץ מזה?"
איכשהו כשזה עולה תמיד יש לי צורך להצטדק וזה לא משנה אם השואל הוא משפחה, חברים או סתם מישהו אקראי: "הלימודים גוזלים די הרבה זמן ואני מתעסקת בקרושה ובתכשיטים ולא חסר עבודה בבית".
אני יודעת שמי ששואל לא מתכוון לשום דבר רע, ברוב המקרים מדובר בסקרנות נטו. אבל כל פעם השאלה מערערת אותי קלות, כנראה כי קצת מיציתי.
אני לא באמת חייבת שום דבר לאף אחד, נכון?
אין לי אישור עבודה, אז אני לא עובדת. נקודה. זה מוריד מהערך שלי? לא.
אבל כנראה שעמוק עמוק בלב, אני מרגישה שכן. קשה לומר שחשבתי מתישהו שאהייה עקרת בית.אבל- זה המצב וזה מצב זמני ומכאן גם הקושי.
הרגשות מציפים אותי, החזרה לארץ תהייה מאוד קשה. ים החששות לגבי מציאת עבודה והסתגלות למציאות הרועשת והמהירה עולה וגואה.
"שוויץ שונה, אחרת"
"למה,מה שונה בה?"
שוויץ שלנו, בעיר בה אנחנו גרים היא רגועה, שקטה, אורח החיים בה מתנהל בעצלתיים. האנשים נהנים מהחיים.
כל ביקור בעיר אחרת, גדולה ורועשת יותר עושה חשק לחזור הבייתה למקום השקט שלנו.
דאבלין, פריז ואפילו ג'נבה וציריך רק מחדדות את היופי של העיר שלנו.
פנינה של שלווה על שפת האגם, אמנם העיר הכי גדולה בקנטון ועדיין מצליחה לשמור על אינטימיות חמימה.
לאט, לאט היא הצליחה לחדור לנו ללב. הפכה ממקום מוזר ולא מוכר ולמקום שמרגיש בית.
"הכי בבית בעולם" זה רק בארץ. אבל לפעמים זה לא צריך להיות הכי הכי. לפעמים גם קצת זה טוב.
אנחנו חיים במציאות אחרת, מקבילה. לא הכל מושלם פה, אבל רבים היתרונות.
"כיף לי. כיף לנו."
זה לא אומר שאנחנו יושבים ואוכלים שוקולד ופונדו גבינה כל היום. וזה לא אומר שאין רגעי משבר וגעגוע ותחושת בדידות וקצת תסכול. אבל אנחנו נהנים מהחיים, מטיילים, ומנסים לנצל הכי טוב את השהות שלנו במדינה המדהימה הזו.
"אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור.." האותיות נכתבות כמו מעצמן על המסך ובלון ירקרק נשלח לדרכו.
"למה? כיף לך..?"
ושוב היסוס, והרהור עם עצמי, כיף לי? טוב לי? אני חושבת שכן. אבל התשובה שנשלחת היא:
"לא רע לי ".
השיחה הזו מצטרפת לאוסף מכובד של שיחות דומות שמתנהלות ביני ובין אחרים על בסיס די קבוע.
האמת? ועוד איך כיף לי.
זה לא שהחיים נטולי דאגות, פשוט כאן, מהמקום שלנו, יש הרבה פחות מהן.
למה קשה לי להודות שכיף לי? מאיפה מגיע הקושי הזה?
אולי זה קשור לעובדה שמי שנשאר מאחור לא יודע ולא מכיר את מכלול הרגשות והתחושות המורכב שכרוך במעבר למדינה אחרת.
ואולי זה קשור לקלות שבה אנשים שופטים אחרים. נכון, אני לא עובדת פה. שנה שלמה שאני "לא עושה כלום".
"אז מה את עושה שם?"
"לומדת צרפתית"
"ומה חוץ מזה?"
איכשהו כשזה עולה תמיד יש לי צורך להצטדק וזה לא משנה אם השואל הוא משפחה, חברים או סתם מישהו אקראי: "הלימודים גוזלים די הרבה זמן ואני מתעסקת בקרושה ובתכשיטים ולא חסר עבודה בבית".
אני יודעת שמי ששואל לא מתכוון לשום דבר רע, ברוב המקרים מדובר בסקרנות נטו. אבל כל פעם השאלה מערערת אותי קלות, כנראה כי קצת מיציתי.
אני לא באמת חייבת שום דבר לאף אחד, נכון?
אין לי אישור עבודה, אז אני לא עובדת. נקודה. זה מוריד מהערך שלי? לא.
אבל כנראה שעמוק עמוק בלב, אני מרגישה שכן. קשה לומר שחשבתי מתישהו שאהייה עקרת בית.אבל- זה המצב וזה מצב זמני ומכאן גם הקושי.
הרגשות מציפים אותי, החזרה לארץ תהייה מאוד קשה. ים החששות לגבי מציאת עבודה והסתגלות למציאות הרועשת והמהירה עולה וגואה.
"שוויץ שונה, אחרת"
"למה,מה שונה בה?"
שוויץ שלנו, בעיר בה אנחנו גרים היא רגועה, שקטה, אורח החיים בה מתנהל בעצלתיים. האנשים נהנים מהחיים.
כל ביקור בעיר אחרת, גדולה ורועשת יותר עושה חשק לחזור הבייתה למקום השקט שלנו.
דאבלין, פריז ואפילו ג'נבה וציריך רק מחדדות את היופי של העיר שלנו.
פנינה של שלווה על שפת האגם, אמנם העיר הכי גדולה בקנטון ועדיין מצליחה לשמור על אינטימיות חמימה.
לאט, לאט היא הצליחה לחדור לנו ללב. הפכה ממקום מוזר ולא מוכר ולמקום שמרגיש בית.
"הכי בבית בעולם" זה רק בארץ. אבל לפעמים זה לא צריך להיות הכי הכי. לפעמים גם קצת זה טוב.
אנחנו חיים במציאות אחרת, מקבילה. לא הכל מושלם פה, אבל רבים היתרונות.
"כיף לי. כיף לנו."
זה לא אומר שאנחנו יושבים ואוכלים שוקולד ופונדו גבינה כל היום. וזה לא אומר שאין רגעי משבר וגעגוע ותחושת בדידות וקצת תסכול. אבל אנחנו נהנים מהחיים, מטיילים, ומנסים לנצל הכי טוב את השהות שלנו במדינה המדהימה הזו.
À bientôt mes amis!
אלבינה,
השבמחקקראתי ונצבט לי הלב...
נשתדל מאוד לרכך לכם את המעבר,
ובקשר לשאלות:יש לך את האמת הפנימית שלך
ואת לא חייבת לאף אחד שום דבר...
תהנו מהחיים!
אוהבת
אמא