אם חשבתי שהחופשה הקודמת שלי בארץ הייתה בעייתית משהו בגלל כל עניין הטילים והאזעקות אז החופשה הפעם הגדירה מחדש את המושג "חופשה לא מוצלחת".
בפעם הקודמת נסעתי לבד ל 10 ימים כדי לסדר כמה נושאים בירוקרטיים שהיו קשורים למעבר שלנו לכאן, והפעם בעקבות יציאתם של הנוכרים המקומיים לתקופת חגי תשרי שלהם, הידועה בשם חופשת הקריסמס, החלטנו לנצל את ה"מיני הדממה" שמתרחשת בעבודה של מר בחור ולקפוץ לביקור קצר בארץ. התכנון היה 5 ימים בישראל ו-5 ימים בפריז, סוג של מיני ירח דבש שלא יצא לנו לעשות עד עכשיו.
הגענו ל- 5 ימים עמוסים ואינטנסיביים. בגלל שהפעם הגענו שנינו היו הרבה דרישות מצד החברים והמשפחה להפגש בנוסף לתכנונים שלנו על קניות וקצת זמן איכות ביחד. בתחילת השבוע התישבנו וממש בנינו לו"ז מה עושים באיזה יום וטוב שכך כי אחרת היינו מספיקים הרבה פחות. השבוע רובו עבר בריצות ממקום למקום, מנוחה מינימלית וכלל כמה חברים שלא יצא לנו להפגש עימם למרות שרצינו. קצת קשה למי שלא חי את זה להבין שכשאתה מגיע לביקור, כולם רוצים חתיכה ממך. זה לא רע כמובן, די נעים אפילו ויחד עם זאת מאוד קשה לספק את כולם. זה סוחט נפשית וכשיש לך קרובי משפחה כמו שלנו, שיחיו, זה גם מסחטה רגשית לא קטנה. כל השבוע ציפינו לקראת הנסיעה לפריז, פנטזנו ששם נוכל להנות ברוגע בלי ריצות והתרוצצויות, באמת באמת לנוח.
אז חשבנו.
סבתא שלי שאושפזה אחרי התקף לב 4 ימים לפני שנחתנו, מסרה את נשמתה לבורא בליל שבת לפני הנסיעה שלנו. הטיסה שלנו הייתה ביום ראשון ולבקשת ההורים לא דחינו ולא ביטלנו שום דבר. למרות השנים האחרונות שהיו לא פשוטות עבורה, היא הצליחה להתאושש מכל אשפוז ואשפוז ועל אף שידעתי שסביר להניח שזו תהייה הפעם האחרונה שאראה אותה בעקבות הדרדרות במצב הבריאותי שלה לאורך חצי השנה האחרונה, המוות שלה קצת המם אותי. כשהתקשרו מבית החולים מיהרנו לשם, אבל הגענו מאוחר ולא הספקנו להפרד. לא הייתה סגירת מעגל.. ולא עזרה לכך העובדה שלא נכחתי בהלויה. ההלויה נקבעה לארבע אחר הצהריים והטיסה הייתה ברבע לשתיים. ההורים רצו שהלוויה תהיה בשעות הצהריים המאוחרות כדי שיותר אנשים יוכלו להספיק להגיע ולכבד אותה בדרכה האחרונה ואני לא הרגשתי בנוח לבקש שההלויה תהיה בשעות הבוקר רק בגללי. היא ראויה לכבוד הזה. לצערי זה לא הופך את ההרגשה שלי לכואבת פחות. הכאב ליווה אותי לאורך כל השבוע ולא עזב אותי עדיין.
זו הייתה תחילתו של שבוע לא מוצלח בלשון המעטה. מכאן והלאה הדברים פשוט לא הסתדרו. כל הטיסה ישב מאחורי ילד מרגיז שלא הפסיק לבעוט לי בכסא. בכל שניה שהצלחתי לעצום עיניים- התעוררתי מחדש. את בוא השנה החדשה חגגנו באיזה רחוב שכוח אל אחרי שלא הצלחנו למצוא את המנהרה הנכונה במבוך המטרו של פריז כדי להגיע לשאנז אליזה בזמן. שמענו מרחוק זיקוקים אבל פספסנו את החגיגות. בסיום אותו ערב כמעט ונמעכנו על ידי המון שיכור.. ביום למחרת מרבית המוזיאונים תוכננו להיות סגורים אז קיווינו לעשות קניות ביום הזה ולבקר במוזיאון שלא אמור היה להיות סגור. אמור זה שם של דג, המוזיאון היה סגור והחנויות גם כן. יום למחרת בדיסנילנד שכל כך חיכיתי לו מר בחור נתקף בחילות כבר ברכבת בדרך לשם, ואחרי שעה קלה גם אני, כנראה ממשהו לא טוב שאכלנו כך שבמצטבר עלינו על 5 מתקנים בכל הפארק. ביום של מגדל אייפל היה ערפל ולא ראינו כלום מהקומה העליונה ואם כל זה לא מספיק- אז הגענו לרציף הרכבת מצרפת הביתה חצי דקה מאוחר מדי. זה עלה לנו ב50% מעלות הכרטיסים המקוריים+ כרטיסים חדשים ושעתיים נוספות בעיר המחורבנת הזו.
זה אולי נשמע כמו אוי-אוי-אוי ובכיינות, אבל מצב הרוח שלנו היה על הפנים גם ככה והאירועים האלה לא עזרו לרומם אותו בכלל. כמובן שלא הכל היה רע והיו כמה רגעים של אושר, אבל יחסית לחופש שחיכינו לו כל כך הרבה זמן, זה פשוט מחורבן.
בפעם הקודמת נסעתי לבד ל 10 ימים כדי לסדר כמה נושאים בירוקרטיים שהיו קשורים למעבר שלנו לכאן, והפעם בעקבות יציאתם של הנוכרים המקומיים לתקופת חגי תשרי שלהם, הידועה בשם חופשת הקריסמס, החלטנו לנצל את ה"מיני הדממה" שמתרחשת בעבודה של מר בחור ולקפוץ לביקור קצר בארץ. התכנון היה 5 ימים בישראל ו-5 ימים בפריז, סוג של מיני ירח דבש שלא יצא לנו לעשות עד עכשיו.
הגענו ל- 5 ימים עמוסים ואינטנסיביים. בגלל שהפעם הגענו שנינו היו הרבה דרישות מצד החברים והמשפחה להפגש בנוסף לתכנונים שלנו על קניות וקצת זמן איכות ביחד. בתחילת השבוע התישבנו וממש בנינו לו"ז מה עושים באיזה יום וטוב שכך כי אחרת היינו מספיקים הרבה פחות. השבוע רובו עבר בריצות ממקום למקום, מנוחה מינימלית וכלל כמה חברים שלא יצא לנו להפגש עימם למרות שרצינו. קצת קשה למי שלא חי את זה להבין שכשאתה מגיע לביקור, כולם רוצים חתיכה ממך. זה לא רע כמובן, די נעים אפילו ויחד עם זאת מאוד קשה לספק את כולם. זה סוחט נפשית וכשיש לך קרובי משפחה כמו שלנו, שיחיו, זה גם מסחטה רגשית לא קטנה. כל השבוע ציפינו לקראת הנסיעה לפריז, פנטזנו ששם נוכל להנות ברוגע בלי ריצות והתרוצצויות, באמת באמת לנוח.
אז חשבנו.
סבתא שלי שאושפזה אחרי התקף לב 4 ימים לפני שנחתנו, מסרה את נשמתה לבורא בליל שבת לפני הנסיעה שלנו. הטיסה שלנו הייתה ביום ראשון ולבקשת ההורים לא דחינו ולא ביטלנו שום דבר. למרות השנים האחרונות שהיו לא פשוטות עבורה, היא הצליחה להתאושש מכל אשפוז ואשפוז ועל אף שידעתי שסביר להניח שזו תהייה הפעם האחרונה שאראה אותה בעקבות הדרדרות במצב הבריאותי שלה לאורך חצי השנה האחרונה, המוות שלה קצת המם אותי. כשהתקשרו מבית החולים מיהרנו לשם, אבל הגענו מאוחר ולא הספקנו להפרד. לא הייתה סגירת מעגל.. ולא עזרה לכך העובדה שלא נכחתי בהלויה. ההלויה נקבעה לארבע אחר הצהריים והטיסה הייתה ברבע לשתיים. ההורים רצו שהלוויה תהיה בשעות הצהריים המאוחרות כדי שיותר אנשים יוכלו להספיק להגיע ולכבד אותה בדרכה האחרונה ואני לא הרגשתי בנוח לבקש שההלויה תהיה בשעות הבוקר רק בגללי. היא ראויה לכבוד הזה. לצערי זה לא הופך את ההרגשה שלי לכואבת פחות. הכאב ליווה אותי לאורך כל השבוע ולא עזב אותי עדיין.
זו הייתה תחילתו של שבוע לא מוצלח בלשון המעטה. מכאן והלאה הדברים פשוט לא הסתדרו. כל הטיסה ישב מאחורי ילד מרגיז שלא הפסיק לבעוט לי בכסא. בכל שניה שהצלחתי לעצום עיניים- התעוררתי מחדש. את בוא השנה החדשה חגגנו באיזה רחוב שכוח אל אחרי שלא הצלחנו למצוא את המנהרה הנכונה במבוך המטרו של פריז כדי להגיע לשאנז אליזה בזמן. שמענו מרחוק זיקוקים אבל פספסנו את החגיגות. בסיום אותו ערב כמעט ונמעכנו על ידי המון שיכור.. ביום למחרת מרבית המוזיאונים תוכננו להיות סגורים אז קיווינו לעשות קניות ביום הזה ולבקר במוזיאון שלא אמור היה להיות סגור. אמור זה שם של דג, המוזיאון היה סגור והחנויות גם כן. יום למחרת בדיסנילנד שכל כך חיכיתי לו מר בחור נתקף בחילות כבר ברכבת בדרך לשם, ואחרי שעה קלה גם אני, כנראה ממשהו לא טוב שאכלנו כך שבמצטבר עלינו על 5 מתקנים בכל הפארק. ביום של מגדל אייפל היה ערפל ולא ראינו כלום מהקומה העליונה ואם כל זה לא מספיק- אז הגענו לרציף הרכבת מצרפת הביתה חצי דקה מאוחר מדי. זה עלה לנו ב50% מעלות הכרטיסים המקוריים+ כרטיסים חדשים ושעתיים נוספות בעיר המחורבנת הזו.
זה אולי נשמע כמו אוי-אוי-אוי ובכיינות, אבל מצב הרוח שלנו היה על הפנים גם ככה והאירועים האלה לא עזרו לרומם אותו בכלל. כמובן שלא הכל היה רע והיו כמה רגעים של אושר, אבל יחסית לחופש שחיכינו לו כל כך הרבה זמן, זה פשוט מחורבן.
האמת, שבכלל לא תכננתי לכתוב על סבתא, רק לספר בקצרה על החופש ופריז, אבל זה מה שיצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה