כיף לי.

"אז מתי אתם כבר חוזרים?" ההודעה מהבהבת על המסך אחרי רצף ה"מה נשמע-מה קורה" הרגיל. אני מהססת לרגע,
"אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור.." האותיות נכתבות כמו מעצמן על המסך ובלון ירקרק נשלח לדרכו.
"למה? כיף לך..?"
ושוב היסוס, והרהור עם עצמי, כיף לי? טוב לי? אני חושבת שכן. אבל התשובה שנשלחת היא:
"לא רע לי ".

השיחה הזו מצטרפת לאוסף מכובד של שיחות דומות שמתנהלות ביני ובין אחרים על בסיס די קבוע.
האמת?  ועוד איך כיף לי.
זה לא שהחיים נטולי דאגות, פשוט כאן, מהמקום שלנו, יש הרבה פחות מהן.
למה קשה לי להודות שכיף לי? מאיפה מגיע הקושי הזה?
אולי זה קשור לעובדה שמי שנשאר מאחור לא יודע ולא מכיר את מכלול הרגשות והתחושות המורכב שכרוך במעבר למדינה אחרת.

ואולי זה קשור לקלות שבה אנשים שופטים אחרים. נכון, אני לא עובדת פה.  שנה שלמה שאני "לא עושה כלום".

"אז מה את עושה שם?"
"לומדת צרפתית"
"ומה חוץ מזה?"

איכשהו כשזה עולה תמיד יש לי צורך להצטדק וזה לא משנה אם השואל הוא משפחה, חברים או סתם מישהו אקראי:    "הלימודים גוזלים די הרבה זמן ואני מתעסקת בקרושה ובתכשיטים ולא חסר עבודה בבית".

אני יודעת שמי ששואל לא מתכוון לשום דבר רע, ברוב המקרים מדובר בסקרנות נטו. אבל כל פעם השאלה מערערת אותי קלות, כנראה כי קצת מיציתי.
אני לא באמת חייבת שום דבר לאף אחד, נכון?
אין לי אישור עבודה, אז אני לא עובדת. נקודה. זה מוריד מהערך שלי? לא.

אבל כנראה שעמוק עמוק בלב, אני מרגישה שכן. קשה לומר שחשבתי מתישהו שאהייה עקרת בית.אבל- זה המצב וזה מצב זמני ומכאן גם הקושי.
 הרגשות מציפים אותי, החזרה לארץ תהייה מאוד קשה. ים החששות לגבי מציאת עבודה והסתגלות למציאות הרועשת והמהירה עולה וגואה.

"שוויץ שונה, אחרת"
"למה,מה שונה בה?"

שוויץ שלנו, בעיר בה אנחנו גרים היא רגועה, שקטה, אורח החיים בה מתנהל בעצלתיים. האנשים נהנים מהחיים.
כל ביקור בעיר אחרת, גדולה ורועשת יותר עושה חשק לחזור הבייתה למקום השקט שלנו.
דאבלין, פריז ואפילו ג'נבה וציריך רק מחדדות את היופי של העיר שלנו.
פנינה של שלווה על שפת האגם, אמנם העיר הכי גדולה בקנטון ועדיין מצליחה לשמור על אינטימיות חמימה.

לאט, לאט היא הצליחה לחדור לנו ללב. הפכה ממקום מוזר ולא מוכר ולמקום שמרגיש בית.
"הכי בבית בעולם" זה רק בארץ. אבל לפעמים זה לא צריך להיות הכי הכי. לפעמים גם קצת זה טוב.
 אנחנו חיים במציאות אחרת, מקבילה. לא הכל מושלם פה, אבל רבים היתרונות.

"כיף לי. כיף לנו."
זה לא אומר שאנחנו יושבים ואוכלים שוקולד ופונדו גבינה כל היום.  וזה לא אומר שאין רגעי משבר וגעגוע ותחושת בדידות וקצת תסכול. אבל אנחנו נהנים מהחיים, מטיילים, ומנסים לנצל הכי טוב את השהות שלנו במדינה המדהימה הזו.

À bientôt mes amis!

The days go by and today we are closing two weeks in Switzerland. It was pretty exciting time for us, many new discoveries :)

Couple of days ago we met another couple, she is from Israel as well and he is local. They suggested that we go to Evian and cross the border to eat some ice cream. Of course we agreed, I mean its pretty cool to say: "yeah we ate ice cream in France today" isn't it?

People who live in Europe probably wouldn't understand the excitement, but for us who came from a country where borders are real borders where crossing them might end up pretty bad it was quite exciting experience :)

First week in Switzerland

New place, new life and new adventures.

We landed last week in Geneva and took the train here to Lausanne. The trains are quiet, fast and accurate.

Unlike the Israeli trains in so many ways =/

The apartment we received is beautiful and really way better than what we were expecting.

The location is great, we are close to the Metro station and two different buses are going to my husband's work.

Unlike what we are used to (late opening hours and huge supermarkets) the Swiss grocery shops are working until 19:00 and most of the bars\restaurants are all closed after that time too.

The supermarkets are small, don't have a lot offering and the prices are High!

Of course everything is relative so I guess that after a few weeks here the things won't look that expensive..

My husband is at work while I'm trying to adjust to the new environment. I need to learn the french names of the basic groceries so I would actually know what I'm buying and not guessing around :) Also I need to learn french in general because I really want to communicate with the locals and learn more about their lifestyle.

Ta ta for now :)

First post...

Its been a while since the last time I was writing a blog, about ten years now I think.

I was 16 years old back then and was writing mainly about love, friends, school and everything that was going on on that time. Later I posted some posts about my military service and than it somehow just faded away.

The last 2 years were kinda crazy for me: My grandfather passed away, I got married, graduated collage after long four years (Industrial Engineering B.sc), opened my Etsy shop and these days me and my husband are doing the last preparations for moving to Europe for the next year.

I think I will be needing a place to write my experiences in the new country, hopefully its will be interesting enough for you to follow.

Bina.