קחי מעיל, יהיה לך קר.

היום הזה מעלה בי געגועים לאלה שאינם עוד.

ממרק של אלפי קילומטרים מארץ הקודש, אני מחליטה בבוקר של יום השואה, כשאני עדיין במיטה שאני חייבת, חייבת להחליף את תמונת הפרופיל שלי למגן דויד צהוב. וזה לא מספיק, אני עורכת את התמונה ומוסיפה עליה באנגלית, יום הזכרון לשואה.

כדי שידעו גם אלה שלא דוברי עברית שהיום, היום יום הזכרון לשואה ולגבורה, לזכר הניצולים והמצילים וכל אלו ששרדו את התופת, הרדיפות, ברחו קילומטרים ברגל מהפצצות הנאצים, איבדו אחים, אחיות ומשפחות שלמות.

כרונולוגית השואה מאחורינו, אבל אסור להשאיר אותה מאחור. בכל פעם שאני מגיעה למקום חדש ואומרת שאני מישראל, אני תמיד צריכה לבחון את התגובות של הסובבים אותי. וכל פעם מחדש להנמיך את הקול אם בא לי לדבר עם בעלי בשפה שהפכה לשפת האם שלנו. המעבר לחו"ל לא גורם לך להסתכל פחות לצדדים אם כבר הוא רק מגביר את התכיפות. להכנס לשירותים בשוויץ הנאורה ולראות צלב קרס על הקיר. המעבר לא ממזער את החשש. רק מחדד אותו.

הפעלתי את גלגלצ דרך האינטרנט. אוירת יום השואה שבשנים האחרונות הרחקתי את עצמי ממנה, כי שבעתי מלראות את התכניות ושלמוע את הסיפורים, מאוד חסרה לי עכשיו. אז לפחות להקשיב לשירי יום הזכרון. זו הדרך שלי.

סבא וסבתא שלי שאינם בחיים עוד, עולים מול העיניים שלי, לא התגברתי על המוות שלהם, זה בטוח. הסיפורים ששמעתי כילדה על בריחה מהנאצים עולים בזכרון. וההבנה שהדור הזה הולך ונעלם ומשאיר אחריו דור, סליחה, אבל פשוט דור מזוין מחלחלת יותר ויותר לעומק.

האנטישמיות הולכת ומתחזקת, ולאט אבל בטוח מכשירה את הקרקע לקראת תופת נוספת.

אפר ואבק זה השיר שהכי מזוהה מבחינתי עם יום השואה כבר שנים. "קחי מעיל יהיה לך קר" השורה הזו מצליחה לזעזע אותי כל פעם מחדש.

 

 

אפר ואבק/ יהודה פוליקר

 

יום אביב ריחות לילך
בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר
בתוכי הלב נשבר
שם היתה ואינה
ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר
אין אפילו בית שיזכיר

ואם את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר
כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים
הזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש
אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה
איש לא יחכה בתחנה.

ואם את נוסעת...

מי ימתיק לילותייך
מי יקשיב לביכייך
מי ישמור צעדייך בדרכך.

לאן את נוסעת לאן את נוסעת
הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת
שנים וכלום עוד לא נמחק.

קחי מעיל יהיה לך קר.

קצת אחר.

אם חשבתי שהחופשה הקודמת שלי בארץ הייתה בעייתית משהו בגלל כל עניין הטילים והאזעקות אז החופשה הפעם הגדירה מחדש את המושג "חופשה לא מוצלחת".
בפעם הקודמת נסעתי לבד ל 10 ימים כדי לסדר כמה נושאים בירוקרטיים שהיו קשורים למעבר שלנו לכאן, והפעם בעקבות יציאתם של הנוכרים המקומיים לתקופת חגי תשרי שלהם, הידועה בשם חופשת הקריסמס, החלטנו לנצל את ה"מיני הדממה" שמתרחשת בעבודה של מר בחור ולקפוץ לביקור קצר בארץ. התכנון היה 5 ימים בישראל ו-5 ימים בפריז, סוג של מיני ירח דבש שלא יצא לנו לעשות עד עכשיו.
הגענו ל- 5 ימים עמוסים ואינטנסיביים. בגלל שהפעם הגענו שנינו היו הרבה דרישות מצד החברים והמשפחה להפגש בנוסף לתכנונים שלנו על קניות וקצת זמן איכות ביחד. בתחילת השבוע התישבנו וממש בנינו לו"ז מה עושים באיזה יום וטוב שכך כי אחרת היינו מספיקים הרבה פחות. השבוע רובו עבר בריצות ממקום למקום, מנוחה מינימלית וכלל כמה חברים שלא יצא לנו להפגש עימם למרות שרצינו. קצת קשה למי שלא חי את זה להבין שכשאתה מגיע לביקור, כולם רוצים חתיכה ממך. זה לא רע כמובן, די נעים אפילו ויחד עם זאת מאוד קשה לספק את כולם. זה סוחט נפשית וכשיש לך קרובי משפחה כמו שלנו, שיחיו, זה גם מסחטה רגשית לא קטנה. כל השבוע ציפינו לקראת הנסיעה לפריז, פנטזנו ששם נוכל להנות ברוגע בלי ריצות והתרוצצויות, באמת באמת לנוח.
אז חשבנו.

סבתא שלי שאושפזה אחרי התקף לב 4 ימים לפני שנחתנו, מסרה את נשמתה לבורא בליל שבת לפני הנסיעה שלנו. הטיסה שלנו הייתה ביום ראשון ולבקשת ההורים לא דחינו ולא ביטלנו שום דבר. למרות השנים האחרונות שהיו לא פשוטות עבורה, היא הצליחה להתאושש מכל אשפוז ואשפוז ועל אף שידעתי שסביר להניח שזו תהייה הפעם האחרונה שאראה אותה בעקבות הדרדרות במצב הבריאותי שלה לאורך חצי השנה האחרונה, המוות שלה קצת המם אותי. כשהתקשרו מבית החולים מיהרנו לשם, אבל הגענו מאוחר ולא הספקנו להפרד. לא הייתה סגירת מעגל.. ולא עזרה לכך העובדה שלא נכחתי בהלויה. ההלויה נקבעה לארבע אחר הצהריים והטיסה הייתה ברבע לשתיים. ההורים רצו שהלוויה תהיה בשעות הצהריים המאוחרות כדי שיותר אנשים יוכלו להספיק להגיע ולכבד אותה בדרכה האחרונה ואני לא הרגשתי בנוח לבקש שההלויה תהיה בשעות הבוקר רק בגללי. היא ראויה לכבוד הזה. לצערי זה לא הופך את ההרגשה שלי לכואבת פחות. הכאב ליווה אותי לאורך כל השבוע ולא עזב אותי עדיין.

זו הייתה תחילתו של שבוע לא מוצלח בלשון המעטה. מכאן והלאה הדברים פשוט לא הסתדרו. כל הטיסה ישב מאחורי ילד מרגיז שלא הפסיק לבעוט לי בכסא. בכל שניה שהצלחתי לעצום עיניים- התעוררתי מחדש. את בוא השנה החדשה חגגנו באיזה רחוב שכוח אל אחרי שלא הצלחנו למצוא את המנהרה הנכונה במבוך המטרו של פריז כדי להגיע לשאנז אליזה בזמן. שמענו מרחוק זיקוקים אבל פספסנו את החגיגות. בסיום אותו ערב כמעט ונמעכנו על ידי המון שיכור.. ביום למחרת מרבית המוזיאונים תוכננו להיות סגורים אז קיווינו לעשות קניות ביום הזה ולבקר במוזיאון שלא אמור היה להיות סגור. אמור זה שם של דג, המוזיאון היה סגור והחנויות גם כן. יום למחרת בדיסנילנד שכל כך חיכיתי לו מר בחור נתקף בחילות כבר ברכבת בדרך לשם, ואחרי שעה קלה גם אני, כנראה ממשהו לא טוב שאכלנו כך שבמצטבר עלינו על 5 מתקנים בכל הפארק. ביום של מגדל אייפל היה ערפל ולא ראינו כלום מהקומה העליונה ואם כל זה לא מספיק- אז הגענו לרציף הרכבת מצרפת הביתה חצי דקה מאוחר מדי. זה עלה לנו ב50% מעלות הכרטיסים המקוריים+ כרטיסים חדשים ושעתיים נוספות בעיר המחורבנת הזו.

זה אולי נשמע כמו אוי-אוי-אוי ובכיינות, אבל מצב הרוח שלנו היה על הפנים גם ככה והאירועים האלה לא עזרו לרומם אותו בכלל. כמובן שלא הכל היה רע והיו כמה רגעים של אושר, אבל יחסית לחופש שחיכינו לו כל כך הרבה זמן, זה פשוט מחורבן.

האמת, שבכלל לא תכננתי לכתוב על סבתא, רק לספר בקצרה על החופש ופריז, אבל זה מה שיצא.